הכל עד לכאן

התברכנו בארץ מלאת כותבים מיוחדים ושונים, כל אחד מביא את החלק שלו ומבחינתי כבודו של כל אחד במקומו מונח. כאדם שמדלג באלגנטיות בין סגנונות המוזיקה השונים אני בהחלט מעיד על עצמי כאוהד גדול של המוזיקה המזרחית בכל וריאציה שלה. קיימת ביקורת רבה על תוכן הכתיבה בז'אנר הרחב הזה בארצנו על אף שזמרים ושירים רבים עומדים בקריטריונים הקשוחים של אוהבי התוכן. אומנם כמו שיש כאלה המייחסים לכתיבה משמעות, יש כאלה שלא ולדעתי לכולם יש מקום ותפקיד.. זו דעתי האישית ובלי להכנס לאותם זמרים שלא עומדים בקריטריונים כדי להכנס לבלוג שלי (אבל דווקא נכנסים לפלייליסט שלי בשמחה) אני אגע באדם שחייב לקבל את הכבוד 😉 זהו עמיר בניון, שאפשר להתווכח לגבי הסגנון המוזיקלי וזה באמת לא חשוב לי. תקראו לזה מזרחית, ערבית או נשמה בכל אופן הוא אחד הכותבים הנוגעים והמוכשרים שקמו כאן וגם למי שאינו חובב סלסולים מומלץ בחום להקשיב לשיריו. רובם המוחלט הם אוצרות מלאות רגש, רעיונות וכנות. אחד הטובים הוא 'הכל עד לכאן' שיצא בשנת 2006, שמספר על תקופה קשה בחייו של בניון. בכל זאת קצת רקע למי שלא יודע- עמיר בניון היה מכור לסמים קשים בצעירותו ועבר בהצלחה תהליך גמילה. השיר מכניס אותנו לעולמו של הכותב באותה תקופה שחורה. אני אישית גיליתי והתאהבתי בשיר בשנה הראשונה שלי בצבא, לא הפסקתי להקשיב לו מאז ועכשיו הגיע הזמן לתת לו את הפינה בבלוג..

הכל עד לכאן
מילים ולחן: עמיר בניון   עמירי

מנגינות מדומות, משטות, מזייפות 
מטשטשות לי את שביל הזהב 
מתנגנות בי, משקרות לי, מציקות. 
רציתי להבין, קצת להרגיש איזה ערך 
וסמכתי עלייך שאת תגלי לי את הדרך
ונשמתי אוויר מזוהם והלכתי בערך 
התהלכתי שולל עד לכאן. 

אני רואה, אני מרגיש 
אני רוצה, אני אדיש 
אני חכם, אני יכול 
אני גיבור כל כך גדול 
הכל אני, אני הכל 
אני חזק, אני בתוך בועה 
סתם מנופח בלי שום ערך 
וידעתי בסופו של דבר, היא תתפוצץ לי בדרך 
התביישתי, כמו מצורע הרגשתי בערך 
ואולי זה הכל עד לכאן 
והלוואי שזה הכל עד לכאן 

אנשים ישנים, משתגעים, מתנשאים 
רוקדים ונשרפים לאורו של ירח, 
להשתגע, להתבדח, 
סתם כי מישהו רצה כל כך 
להרגיש כמו איזה מלך 
וסמך רק עלייך, שאת תגלי לו את הדרך 
ואמרת לו שהוא מיוחד 
הוא אוהב שאת משקרת 
הזיות, הזיות עד לכאן. 

אני רואה, אני מרגיש 
אני רוצה, אני אדיש 
אני חכם, אני יכול 
אני גיבור כל כך גדול 
הכל אני, אני הכל 
אני חזק, אני בתוך בועה 
סתם מנופח בלי שום ערך 
וידעתי בסופו של דבר, היא תתפוצץ לי בדרך 
התביישתי, כמו מצורע הרגשתי בערך 
ואולי זה הכל עד לכאן 
והלוואי שזה הכל עד לכאן 

השיר נפתח במנגינה מופלאה והרקע הזה עוזר להתחבר למילות השיר בבית הראשון. ישנה משיכה מצד הכותב למנגינות מדומות (אלו אינם מנגינות אמיתיות). הכוונה כאן היא לאותה הפעולה שעושה מנגינה כשהיא חודרת לנו לראש ולא יוצאת משם, והיא שמוליכה את גיבורנו. משהו חדר לראשו משטה בו והופך את הדרך הנכונה (שביל הזהב) למזויפת ומטושטשת. ההרגשה הזו מצליחה לרמות אותו, מפריעה לו ואינה עוזבת אותו.

הוא מסביר כיצד הגיע למצב הזה וזאת מתוך סקרנות שהביאה אותו לנסות לעלות על הדרך הזו, גם מתוך ידיעה שהדרך טומנת אשליה של בטחון והערכה עצמית. הוא הפקיד את אמונתו בהרגשה הזאת שתוביל אותו למקום הנכון. הדרך מתבררת כלא מוצלחת שכן הוא נושם אוויר מזוהם והיעד אין ברור, הוא הולך בערך ואז הוא למעשה מבין שהוא התהלך שולל, כלומר נפל לתרמית.

כאמור בניון התמכר לסמים קשים והוא משתף אותנו בבית הראשון בהרגשה. הסם הוא כמו מנגינה בתוך ראשו שאינה עוזבת. זהו מצב הרסני שכן הדרך הנכונה מטשטשת. הוא חושף כי כחלק מהשימוש הוא מתמכר לתחושה שנותנת לו הרגשה של ערך כלשהו. אותו HIGH  שגורם למשתמשים לרצות לחזור ולצרוך את סם עד לאמונה עיוורת כי התחושה עליה הוא סומך יש לה אינטרס להיטיב עמו ואינה פוגעת בחייו. כעת הוא מבין שהבחירה לא הייתה טובה שכן הוא נושם אוויר מזוהם, במובן של פוגע בבריאותו וכן ההליכה שלו אינה של אדם רגיל אלא הליכה לא מודעת. הליכה היא מצב של התקדמות וכרגע אין הוא מתקדם ולכן ההליכה נתפסת כשולל, והוא חש מרומה.

הפזמון בא ללמד אותנו כיצד תופס את עצמו הכותב כשהוא משתמש בסם. יש מגוון של תחושות שמתערבבות להן יחד, רגש ורצונות מתנגשים עם אדישות. אחד הסממנים של שימוש בסמים קשים הוא המעבר החד בין התחושות וכך לפתע הוא חש גיבור וכל יכול ולפתע כשהוא מגיע לקצה, לסיפוק הכי גבוה, הוא מבין שהוא בתוך בועה. הוא חי בעולם משל עצמו בו הוא מנופח כמו בועה וכשם שבועה גדולה ככל שתהיה תתפוצץ מהנגיעה הקלה ביותר הוא יודע שכל האשליה הזו סופה להתפוצץ. הוא חסר ערכים וכשהוא מבין זאת הוא חש כמו מצורע, אינו רוצה לבוא במגע עם אנשים שכן הוא מתבייש במעשיו. הוא חושב שכעת שהוא מבין את הטעות שלו היא תסתיים ולבסוף מביע תקווה ומבקש זאת ממש.

הבית השני נותן מבט מהצד על חייהם של מכורים. רגע אחד ישנים, רגע אחר משתגעים. ההתנשאות מייצגת את ההרגשה לדעתי שהם יודעים מה טוב ואינם מייחסים חשיבות למה שאחרים שאינם שותפים למעגל שלהם יכולים לייעץ. ריקוד הוא מצב של אקסטזה שמזוהה עם צריכת סמים קשים, לעיתים במסיבות טבע לאור ירח בשעה שהתאים בראשם נשרפים והם מאבדים את שפיותם. "סתם" מכנה זאת עמיר בניון. הוא יודע כעת כי ההרגשה הזו אין בא אמת, היא אשליה רגעית שנותנת לאדם את הכתר לרגע, הרגשה עילאית שכאמור סופה להעלם ולהשאיר ריקנות. אותה אמונה שהוזכרה בבית הראשון חוזרת גם בבית זה, יש נטייה למכורים לשים את מבטחם בסם, הם בטוחים שהוא יפתור את הכל כשלמעשה הוא רק בריחה רגעית מהצרות. הסם מקבל מהכותב זהות נשית, הוא מיוצג כתחושה אשר מפתה אותו להמשיך לצרוך את הסם בטענה שהוא גורם לו להרגיש מיוחד. הוא יודע שזה שקר אך אותה הזיה היא שקר שמתקבל באהבה והכל לטובת הרגע העילאי שהיא מספקת.

הפזמון חוזר על עצמו פעמיים כזעקה עוצמתית של ממש של הכותב והשיר מסתיים. כל השיר אנו מבינים מהכותב שהוא מודע לכל הפן השלילי שבסם אבל בד בבד כמה שקשה להלחם בהשפעותיו. כמה הוא מושך ומפתה, מעניק כוחות של ממש לרגעים ואיך הוא מצליח להפיל רבים בקסמיו. עמיר בניון שהיה בעולם הזה והצליח להלחם ולצאת ממנו מעביר מסר חד משמעי- העולם הזה הוא עולם שקרי ומסוכן. הוא החליט להגיד "עד כאן!" והסתלק מהעולם הזה וכך הוא ממליץ לכולם. הכל עד לכאן הוא שיר עדות כנה ומצמרר שמציע לנו לא לוותר על כל מה שיש לנו שכן זה מה שהסם גורם. מסר חיובי ואמיתי ועל כן תודה לך עמיר.. אני מצטרף לעמיר וממליץ לא להתקרב לסמים המתועבים הללו כדוגמת הירואין, מתאמפטמין ואקסטזי. תהיו בריאים. 🙂

*כותב הבלוג מעולם לא ניסה סמים קשים
*הכוונה בשיר היא לסמים קשים בלבד אז שלא תעזו לכלול שם מריחואנה.
*כותב הבלוג בעד לגליזציה ועושה הפרדה ברורה בין קנאביס לסמים קשים (שלא כמו הממשלה וחברות התרופות המושחתים)

ואלס להגנת הצומח

כפריק של שירים ישראלים אני חייב לציין שאין מספיק שירים כמו השיר הבא. יש כל כך הרבה טכניקות להעביר מסרים באמצעות שיר ואחת היפות היא בדרך הסמויה, מתחת למילים ולמוזיקה, כסוד שמאלץ את חדי ההבחנה לגלות מה מסתתר מבעד למשמעות הגלויה. זה הסיפור של השיר הבא, שמנגינתו המתוקה מתיימרת ללוות את השיר כריקוד תמים. ואלס הינו ריקוד סלוני המיועד לזוגות והבחירה לקרוא לשיר ואלס להגנת הצומח מסתירה את הרעיון האמיתי שלו ונדמה כי הרעיון הוא תזכורת להגן על הסביבה ועל הצומח לצלילי ריקוד חביב. על אף שנעמי שמר, כלת ישראל לזמר עברי, כתבה שירים רבים שתואמים למודל המצופה היא החליטה הפעם להביע ביקורת ומסר סמויים שאותם אגלה למי שיתמידו בקריאת הפוסט. תהנו!

ואלס להגנת הצומחנעמי שמר
מילים ולחן: נעמי שמר

כבר פורחים נרקיסים בשמורות הטבע 
מרבדים נפרשים בשפלת החוף 
כלנית וכרכום, אלף גון וצבע 
והחוק שאומר – כאן אסור לקטוף! 

רק עלי אין החוק משגיח 
רק עלי איש אינו שומר 
לו היו לי גביע 
אז, היה מצבי אחר

ציפורים נדירות כבר דוגרות בסלע 
אילנות נדירים נשמרים לחוד 
איילות נבהלות מסתכלות בשלט 
בו כתוב בפירוש שאסור לצוד!

רק עלי עוד לא שמו שלט 
מסביב אין לי כל גדר 
לו הייתי, נאמר, איילת 
אז היה מצבי אחר! 

אדוני, היזהר, אל תיגע באיריס! 
צבעוני ההרים הוא מחוץ לתחום! 
כל גבעה נישאה בשולי העיר היא 
שטח בר מגודר ואיזור רשום! 

אז אני לפעמים חושבת 
כי היה זה אולי רצוי 
לו הייתי נרקיס או רקפת 
או אפילו איזה בן חצב מצוי 

הסתכלו מה שקורה לי בדרך:
כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר 
לו הייתי חיה או פרח 
אז היה מצבי אחר!

הבית הראשון נפתח על רקע טיול בנוף ארצנו. נרקיסים הפורחים לרוב בסתיו גורמים לרבים לצאת ולטייל בשמורות הטבע כדי לחזות בפריחתם. המרבדים נפרשים כלומר רבים יוצאים לערוך פיקניק בשפלת החוף, שהוא איזור מלא נחלים ומתאים למטיילים בטבע. המקום פורה מבחינת פריחה, הצבעים שם רבים ויש מבחר של פרחים יפים. החוק ידוע שם ואוסר על קטיפת הפרחים המוגנים.

השיר שהתנהל על מי מנוחות והתנגן במתיקות מקבל תפנית בפזמון הראשון. אותו חוק שתפקידו לשמור על הפרחים זוכה להתייחסות. הכותבת מביעה פליאה על כך שהחוק אינו שומר עליה, היא מרגישה חסרת הגנה. היא מאמינה שאם היו לה עלי גביע, כלומר לו הייתה פרח, היא הייתה יותר מוגנת מאשר היא כרגע.

בבית השני שוב אנו חוזרים אל הטבע. יש משחק מילים יפה בין צמדי המילים: ציפורים נדירות ואילנות נדירים. בעיני הדבר בא להעצים את היופי שבטבע שבעיני הכותבת. עם כך הציפורים מכינות את דור ההמשך, האילנות מסוגים נדירים מוגנים וחסיני מפני כריתה. האיילות שנחשבות לחיות פחדניות הבורחות מכל מגע נבחרו ע"י הכותבת להציג את השלט שאוסר על ציד. הבחירה בהן, הפחדניות, רק מחזקת את ההגנה שיש עליהן. אין להן ממה לחשוש, החוק לצדם ומובא במפורש.

בפזמון השני חוזרת הכותבת להתייחס לעצמה כמי שאינה זוכה להגנה מפני החוק. אין שלט או גדר אשר מונעים כביכול מאחרים לפגוע בא. היא מסיקה שאילו הייתה איילת למשל (זו יכלה להיות כל חיה אחרת) היא הייתה בטוחה יותר מאשר היא כעת.
אם תמתינו עוד קצת אגלה לכם מהיכן מגיעה ההרגשה של הכותבת.. 😉

הבית השלישי מתחיל באזהרה מנומסת. הפנייה מכובדת אבל זוהי פקודה שלא לגעת בפרח האיריס וכנ"ל לגבי צבעוני ההרים. הכותבת ממשיכה בהסבר שלא רק הפרחים זוכים להגנה כי אם כל השטח שנמצא בשולי ערים. הכל בהדגשה בדמות גידור ורישום שלא יהיו ספקות.

הפזמון האחרון הוא כפול. הוא ממשיך את קו המחשבה של הכותבת בתחילתו. המצב האופטימלי בעיניה ממשיך להיות מצב תיאורטי בו הייתה פרח. נרקיס או רקפת הנחשבים לאהובים ביותר או אפילו בן חצב שנחשב פחות, זה לא חשוב העיקר להיות פרח.
ההמשך מסביר כי חייה הם כחיי פרח לא מוגן. כל אחד אשר רואה אותה עושה בו כרצונו והשיר מסתיים בהרגשה שמלווה את הכותבת בכל השיר.

הרקע לשיר הוא תופעת ההטרדות מיניות בצה"ל בשנות ה70. בתקופה זו מפקדי וחיילי הצבא היו במעמד של גיבורים, מתוקף היותם של שנים אלה שנים של מלחמות. המעמד הכביר לו זכו הפכו השמצות נגד חיילי צה"ל לטאבו של ממש בחברה. כך ניתנה לגיטימציה מסויימת להטריד חיילות שלא יכלו לעשות דבר מול כוחם העצום של ה"גיבורים". לאחר ששמעה סיפור אישי של חיילת החליטה נעמי שמר לכתוב על כך שיר. היא עשתה זאת ע"י העברת מסר מתחת לשולחן, בתחפושת של שיר נעים המיועד לכל המשפחה. מוטיב שחוזר פעמים רבות בשיר הוא מוטיב החוק והפקודות שמקשר אותנו לעולם הצבאי שבנוי על דברים אלו. ההשוואה לחיות ופרחים כעצמים שמובן מאליו שזוכים להגנה באה מתוך רצון להעצים ולהאשים את ההיתר שנותנת החברה למעשים שהתרחשו בצה"ל באותם שנים.

למזלנו בחלוף השנים הוחמרה הענישה כנגד הטרדה מינית בצבא וישנה מודעות גדולה לבעיה. חבל שנעמי שמר נאלצה לכתוב על דבר כזה אך היא הפליאה בכתיבתה הסמויה, בחריזה המדויקת ובמנגינה הניגודית והמתוקה. אנחנו זכינו בעוד שיר נהדר.

נשל הנחש

אי אפשר לדבר על מעבר לשירים בלי להתייחס ליוצר הבא. הוא אחד הגדולים בכל מה שקשור לשירי תוכן, למלל מורכב ולא חד משמעי, לביקורת אינטליגנטית וחדה גם יחד. האדם שכמעט על כל שיר שלו אפשר להרחיב ימים.. נו ניחשתם כבר מי? האחד והיחיד מאיר אריאל.

הצנחן הרגיש שהפך לגדול משוררי ישראל ונפטר בטרם עת בגיל 57. הוא השאיר אחריו אוצרות שלימים זכיתי להכיר. כל מפגש עם שיר רק הוסיף לשבחים שיש לי על האדם הזה. וירטואוז של מילים, גאון ומיוחד. טוב הבנתם כבר שאני אוהב אותו נכון? כעת הגיע הזמן לדבר על השיר שאני הכי אוהב שלו. שיר שהוא כולו פיסת אומנות משובחת מתחילתה ועד סופה. אני גם חוטא לכתיבה למי שלא יודע ולדעתי השיר הזה הוא השאיפה. יש בו חריזה ברמה הגבוהה ביותר, שחוזרת באותו מינון ומצליחה להעביר רעיון כאילו כל מילה נולדה שם כדי לשרת את השיר, יש בנוסף משהו בשיר ששובה אותנו בסיטואציה, זאת בזכות התיאור המיוחד של הכותב. קל מאוד להזדהות עם מאיר אריאל בשיר הזה שפונה לכל מי שלא יודעים מהו הצעד הבא בחייהם.. כולם היו או יהיו שם בשלב כלשהו בחייהם לכן השיר הזה הוא שיר חובה לכל המתוסכלים שבינינו (ובעיקר סטודנטים), ובסופו של דבר הוא גם נותן אופטימיות להמשך. לא נלאה עוד במילים: נשל הנחש 🙂

נשל הנחש
מילים ולחן: מאיר אריאל

מאיר אריאלשוב אני מוצץ גבעול 
תחת גשר מט ליפול 
כשמעלי העגלות בתנועה מתמדת 
שוב אני מתחיל לשאול 
מה לרצות מה לאכול 
כשהנמלה העניינית אותי מודדת

אחת לאיזה זמן מוגבל 
אני נשמט אביון ודל 
ממרוץ הכרכרה המשתקשקת 
נפלט משצף מעגל 
וכמו שוקע תחת גל 
כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת

ואבא תמיד אומר 
תעזבנו יום יעזבך יומיים 
העגלה נוסעת אין עצור
קפצת ממנה היום 
חלפו שנתיים 
והנה נשארת מאחור

צולל חופשי ללא מצנח
לכל הכיוונים נפתח
והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת
כך שבינתיים אני נח
כך כמו שאני מונח 
כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת

עני ורש ומרושרש
מביט בנשל הנחש
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח
בהשילי בלי כל חשש
תרבות של עור אשר יבש
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע

אך אבא בשם אומרו 
תעזבנו יום יעזבך יומיים 
העגלה נוסעת אין עצור 
לא קפצת עליה היום 
חלפו חודשיים 
והנה נשארת מאחור

וגם הייתה לי בחורה 
קצת פראית קצת לא ברורה
אך לא הגיע לה שאשתגע 
אז במכונית שכורה 
הרסתי לה את הצורה 
ועכשיו אני מתגעגע 

ולך תצא מזה עכשיו
איך תצא מזה עכשיו?
מוצץ גבעול מתחת איזה גשר 
מי צריך אותך עכשיו?
מי בכלל זוכר אותך עכשיו?
לך תתחיל למצוא שוב את הקשר
ואבא חוזר ואומר
תעזבנו יום יעזבך יומיים
העגלה נוסעת אין עצור 
קפצת ממנה היום 
חלפו שעתיים 
והנה נשארת מאחור

הכותב שב לסיטואציה מוכרת בה הוא מוצץ גבעול. מצב כזה יכול לסמל מנוחה, הפסקה מהעבודה בימים קדומים ואולי אף בטלה. הוא עושה זאת תחת גשר רעוע שעושה רושם כי יקרוס מתישהו, זאת על אף שעגלות חוצות את הגשר ללא הפסקה. הדבר מראה כי הוא אינו חושש לחייו, בז לסכנה באפאתיות והדבר מראה שאין לו מה להפסיד. אדם מפחד בדרך כלל כשיש לו מה להפסיד ולכותב כנראה שאין.

הוא שב לנקודת התחלה מסוימת בחיים שבה הוא שואל שאלות בנאליות, ממש כמו שאלות של ילד קטן- מה לשתות ומה לאכול? כלומר שאלות לא מהותיות מתהלכות בראשו, ממש כמו ראש של ילד. ניתן להבין כי העצלנות מוליכה את גיבורנו כאשר הניגוד של אותה עצלנות מגולמת ע"י נמלה. הנמלה היא בדיוק ההפך מן הכותב העצל. היא חרוצה, סקרנית ונמרצת ומדידת גופו של הכותב הכפול עשרות מונים מגופה של הנמלה רק מעצים את הניגוד.

בבית השני מספר לנו הכותב כי מדי פעם ולמשך זמן קצר הוא חש חסר כל. השימוש הכפול במילים נרדפות לעוני מסביר עד כמה התחושה הזאת גדולה לעיתים. אומנם ההרגשה היא שלילית אך היא תחת שליטה ומגיעה לזמן מוגבל, יש לכותב יכולת להתמודד עם חוסר אונים זמני. אותו מרוץ כרכרות שממנו הוא נשמט, כלא מצליח לאחוז, הוא מרוץ החיים. זוהי אותה שגרה יום-יומית של כולנו שכעת חולפת על פניו בזמן שהוא נח תחת הגשר. הוא מרגיש כנפלט מהמעגל החברתי, מהזרם הכללי. הרגשה זו מדומה לשקיעה תחת גל, לא במובן של טביעה אלא כטכניקה להימנע מפגיעת הגל, הוא צולל תחתיו. הוא עושה זאת אולי כדי להתחבא מן החברה, כדי להרוויח זמן עד שיעבור הגל המאיים. הוא מסוחרר מהחברה אותה הוא מכנה המולה ומחכה שהיא תתרחק כדי שהוא יוכל להמשיך בשלו.

בפזמון משתמש הכותב שהיה ידוע בחיבתו לדת במשפט של חז"ל. המשפט המקורי הוא "יום תעזביני, ימים אעזבך" וזהו משל על שני אנשים שהולכים יחדיו ובנקודה מסיימת דרכיהם נפרדות. כל יום של הליכה הופך את המרחק ביניהם ליומיים. הנמשל הוא כאשר אדם מרפה מדבר מסוים בו התמיד יהיה לו קשה פי כמה לחזור לנקודת ההתחלה. את המשפט הוא מייחס לאביו, כלומר דמות סמכותית שאולי שיש להקשיב לה. אותה עגלה שנוסעת בלי עצירה היא המסלול בו רובנו הולכים ומסלול זה הולך ומתרחק מן הכותב. כמו במשפט חז"ל הפרידה מן הדרך הופכת קשה פי כמה ככל שהזמן עובר. יום אחד הפך לשנתיים, אין דרך לעצור את הזמן ואת הקושי של הכותב לשוב למסלול בו הוא היה אמור להיות.

בבית השלישי הכותב ממשיך לתאר את תחושותיו. הוא מרגיש כאדם שצונח ללא מצנח, שסופו להתרסק אך בוא בזמן חווה מצב של אדרנלין וריגוש. הוא משתף אותנו שאחת מן הסיבות להרגשת ההתרסקות שתגיע היא התשוקה אליה הוא נפתח מכל הכיוונים. במילים אחרות השפע של התשוקה שמוביל אותו לכיוונים שונים הוא זה שכנראה יהרוס  אותו בסופו של דבר ולא העדר התשוקה. הדבר שוב מחזיר אותו לסיטואציה שבה נפתח השיר- המנוחה תחת הגשר. הוא לא יודע עדיין מה הלאה, ובינתיים אין הוא ממהר לגלות.

הבית הרביעי נפתח שוב בתיאור משולש של הרגשה של חוסר כל. על אף תיאור ההרגשה היא נאמרת בהומור יחסי, אולי כלעג למצב. הכותב רואה לנגד אליו מטאפורית נשל של נחש ומביע משאלה להיות כמו הנחש, אשר יכול להשיל מעליו את עורו מבלי שזה יפגע בו. השלת העור היבש מדומה לתרבותו של הכותב, עברו והווייתו. הוא מעוניין להסיר מעליו את כל מה שהוא אינו שלם איתו, אולי גם סטיגמות ודעות קדומות, זאת כדי שיוכל להגיע כמו חדש וללא כל מה שמטריד אותו למחוז חפצו. הסרת העור יכול להדמות גם להסרת מסכה, בכדי להגיע למצב אופטימלי של אמת, ואפשרות לפתוח דף חדש ולהיות שלם עם עצמו. הוא מאמין שזה אפשרי כיוון שהוא משתמש במילה "אגיע", זה יקרה לדעתו בעתיד, ההגעה למקום אליו הוא שואף.

הפזמון חוזר והוא נשמע זהה אך ישנם הבדלים קלים בעלי משמעות גדולה. "אך אבא בשם אומרו" שב לציין את הקול הסמכותי שמדריך את הכותב, אולי נוזף בו. לעומת הפזמון הקודם בו האב מספר לכותב מה יקרה אם יקפוץ מהעגלה, הפעם הוא כבר קורא לו לעלות על העגלה חזרה. לעומת הפזמון הראשון הפער שאיים שהאב שיחלוף הצטמצם פלאים משנתיים לחודשיים. ניתן להבין שאולי האב חש שנסחף בפזמון הקודם וכעת כשהוא יודע שאין הדבר ריאלי (פער השנתיי) הוא ממשיך בטענתו אך מודע שהנזק קטן ממה שסבר (רק חודשיים של פער יחלפו).

בבית הבא חושף בפנינו הכותב רגע שעליו הוא מתחרט כשהוא מספר על בחורה שהייתה בחייו. על אף שהיא הייתה לא ברורה לו (אולי לא הצליח להבין אותה) ושהתנהגותה הייתה פראית הוא יודע שלא הגיע לה היחס שלו זכתה. היא כנראה חוותה ממנו רגעים בהם הוא התנהג בטירוף. המכונית השכורה שבה הוא שבר את ליבה באה לתאר את היחס שלו לקשר שהיה ביניהם. הקשר היה זמני ממש כמו השכרת המכונית. כעת הוא מתגעגע ומבין שטעה בדרך שפעל, אך רק בדיעבד.

הבית האחרון נפתח בהרהורים של הכותב. הוא מודע לקושי הצפוי בלהתגבר על אהבתו והוא שואף לדעת איך יוצאים מהמצב הרגשי הזה. הדילמות שלו רבות ומופעל עליו לחץ מהחברה, מהמשפחה וגם ממנו עצמו ובתוך כל אלה הוא מנסה להבין את משמעות החיים. הוא חוזר לפתיחת השיר ולמציצת הגבעול תחת הגשר, למקום שבו הוא מתמודד עם בעיותיו. המשפט הבא בשיר-"מי צריך אותך עכשיו, מי בכלל זוכר אותך עכשיו?" הוא משפט הבא לרמוז על הדרך שבה על הכותב, ואולי על כולנו, להתמודד עם בעיות. להבין שפתרון בעיות הוא לא הדבר שאמור להניע את חיינו. מה שחשוב הוא מה משאיר אדם אחריו אחרי שהוא עוזב את העולם, איזה סוג של חותם. זהו הקשר שעליו למצוא. במעשים טובים הוא ימצא את הקשר עם העולם. הדבר נאמר באופטימיות משום שיש אזכור למילה "שוב" כלומר יכול להיות שהכותב חווה כבר משברים והוא הצליח למצוא את הקשר ולחזור לדרך הנכונה.

הפזמון האחרון נשמע כמו הראשון, האב שב להזכיר את דבריו, העגלה נוסעת בלי לעצור. למרבה ההפתעה הפעם כשהוא יקפוץ מן העגלה המרחק ממנה בתום יהיה רק שעתיים. לאורך הפזמונים המרחק מהעגלה מצטמצם פלאים. הקול האבהי שמייעץ לכותב נוכח להבין שאי הצמדות הכותב לכללי החברה אינה מעצימה את המרחק שלו ממנה כל פעם ולכן האיום כל פעם קטן וסופו להעלם.

זהו מסר רב עוצמה של הכותב שלמעשה מצדיק את הגיבור שלו. ההתבוננות שלו לאורך השיר על הגשר הרעוע עליו עוברות העגלות בעצם מסמלת את הסכנה של החברה. הוא דווקא חש בנוח תחת הגשר, נח, בזמן שהעגלות בתנועה מתמדת נוסעות במהירות על גשר רעוע. הדימוי הזה מקסים כי ברגע שהגשר יקרוס מה כבר יישאר מאחורי כל אלה אשר דהרו במהירות כדי לעמוד בדרישות שהחברה מצפה מהם. ובסוף הוא מחדד זאת באומרו שהמרדף הזה, שהוא חומרי, לא ייתן לך דבר בעולם הבא. רק מה שעשית למען אחרים והטוב שהשארת בעולם הזה. הכותב מאוד ביקורתי כלפי עצמו ומודע ואין ספק שבסוף הוא ימצא את הדרך הנכונה. הוא מבין מה באמת חשוב. החברה יכולה למתג אותו כשונה, עצלן ומוזר כיוון שהוא אינו עולה על העגלה אבל הוא לא רוצה לעלות על עגלה שסופה להתרסק אלא להיות נאמן לעצמו. מבחינתו מוטב להישאר מאחור ולמצוא את הקשר האמיתי ואת הסיבה האמיתית למקומו בעולם.

וואוווו זה היה ארוך.. אבל.. נותן פרספקטיבה נהדרת לחיים- פחות חומריות יותר לעשות טוב לאחרים, פחות מרדף יותר שאנטי ומנוחה, פחות שקר ויותר אמת.. תודה לך מאיר 🙂

השיר שלנו

השיר הבא הוא שיר פשטני. משמעה של פשטנות היא הצגת עניין בצורה פשוטה יותר מהמורכבות האמיתית שלה. וכן, תופתעו לגלות שהשיר שלנו של אביב גפן הינו שיר מורכב. הוא מורכב כיוון ששם השיר אינו תואם את מה שהשיר מייצג אלא ההפך. הוא שובר את המיתוס שנקרא "השיר שלנו", שקורץ לכל זוג צעיר בחודשיו הראשונים, כאילו מצאו את השיר שימחיש את סיפור האהבה שלהם יותר טוב מכל שיר אחר. "היי מותק זה השיר שלנו" יגיד הגבר לאישה כשיישמע אותו מתנגן ברדיו. אלפי שירים עונים להגדרה של שיר של זוגות והשיר הזה על אף שמנגינתו מתקתקה ומילותיו רומנטיות מקבל תפנית בפזמון ושולל מעצמו את הסיכוי להיות שיר של זוגות. אביב גפן כתב והלחין והבריק בכתיבתו הפשטנית את השיר הנפלא הבא:

השיר שלנו
מילים ולחן: אביב גפן 

שדות ביקשו אל הגשם1_152177172
הגלים ביקשו אל החוף
ואני ביקשתי את ליבך לקטוף

אז התחלתי ללכת
לך אמרתי שיצא לי לחלוף
אך אני ביקשתי את ליבך לקטוף

לא זה לא יהיה השיר שלנו
זה רק הכאב שמתעטף
ועם הזמן זה עוד יותר שורף
לא זה לא יהיה השיר שלנו
לא תדעי שכתבתי בשבילך
איך שבכיתי בגללך

אני אדליק ת'שמיים
הכוכבים יאירו לך בלי סוף
כי אני ביקשתי את ליבך לקטוף

פרפר ביקש אל החופש
הציפורים ביקשו אל המעוף
ואני ביקשתי את ליבך לקטוף

לא זה לא יהיה השיר שלנו
זה רק הכאב שמתעטף
ועם הזמן זה עוד יותר שורף
לא זה לא יהיה השיר שלנו
לא תדעי שכתבתי בשבילך
איך שבכיתי בגללך

שדות ביקשו אל הגשם
הגלים ביקשו אל החוף
ואני ביקשתי את ליבך לקטוף

 

השיר נפתח בצורה רכה ונעימה. ההבחנה של הכותב היא כזו שכמו ששדות זקוקים לגשם כדי להתקיים והגלים שבים תמיד כדי לגעת בחוף כך הצורך והרצון לקטוף את ליבה של אהובתו, לאחוז באהבתה.

בבית השני נכנסים התופים והקצב גובר וכך יורד הרוך. יש אינטראקציה בין הכותב לאהובה. הוא מספר לנו שהוא מתחיל ללכת ומנגד מסביר לאהובה שרק יצא לו לחלוף. הכוונה היא שהוא הולך לעברה  אך לה הוא אינו מספר זאת אלא מתרץ שהמפגש איתה מקרי, "רק חלפתי באיזור", ומסיים את הבית שוב בכוונתו האמיתית שהיא לקטוף את ליבה.

בפזמון מגיעה התפנית. "לא זה לא יהיה השיר שלנו". כאמור הוא מנפץ את הסיכוי שהשיר הזה יהפוך לשיר אוהבים. על אף הרצון שלו לכתוב לה שיר אהבה הוא חושף את האמת והיא שהשיר לא יהיה לשיר זוגות ובמקרה הזה הזוג הם הוא והיא.
כשהוא כותב "זה רק הכאב שמתעטף" הוא משתמש במטאפורה מקסימה. הוא למעשה מתייחס אל הפזמון ככאב שעוטף את עצמו בבתי השיר במטרה כביכול להפחית מן הכאב. הכאב העטוף בבתים הוא הסיבה לשיר. זהו שיר כאב שניסה להתחפש לשיר של זוגות והאמת נחשפת בפזמון. הכותב מודע לכך שהסתרת האמת רק שורפת יותר. אי התמודדות של הכותב הופכת את הכאב לגדול יותר ככל שהזמן עובר. הוא שב להדגיש את האמת ומוסיף לספר לנו כי אהובתו לא תדע בכלל על השיר הזה שכתב או אף שבכה בגללה. דבר שמחזק את חוסר ההתמודדות שלו ואת חוסר המודעות שלה.

הבית הבא נפתח בהצהרה מאגית. הכותב מתחייב למלא את השמיים באור של כוכבים למען אהובתו כלומר שהשמיים יהיו דלוקים גם כאשר הם אמורים להיות כבויים בשעות הלילה. במילים אחרות הוא מתחייב למלא את חייה באור.

הבית האחרון דומה לראשון בטבעיות שבה מרגיש הכותב צורך שאהובתו תהיה שלו. כמו שפרפר מבקש את הדבר הטבעי לו ביותר שזה להיות חופשי, והציפורים חייבות במעוף על מנת להתקיים כך הוא מבקש את ליבה.

פזמון נוסף חותם לנו כי הכותב סובל כל פעם יותר מן הסיפור ושהוא בכל זאת מסתיר זאת מאהבתו. סביר מאוד שאותה אהובה לא מודעת לרצונו ולא רואה בו כלל מועמד לליבה, כיוון שעל אף הבקשה החוזרת ונשנית שהיא לקטוף את ליבה אין לו כלל אומץ לגשת לקטוף אותו וכך הוא נשאר רק עם הרצון והדבר מוביל אותו להמשיך ולכאוב.

הבית הראשון חוזר שנית והשיר מסתיים. הוא נקרא השיר שלנו אך הוא לא יהיה שייך לאף זוג כיוון שהוא אינו שיר זוגות אלא שיר כאב.

 

אפר ואבק

המילה מוזיקה נובעת מיוונית וכוונתה "האמנות של המוזות". עפ"י המיתולוגיה היוונית המוזות הן  אלות היצירה והאומנויות וכנראה שהמוזיקה היא היצירה הטובה ביותר שלהן. המוזיקה בכלל, ובסגנון היווני בפרט, נותנת כבוד רב לצלילים וקשה מאוד שלא לזהות שמדובר בסגנון היווני. למה אני מספר לכם על כך אתם תוהים? כי הכותב הבא הוא בן לניצולי שואה יווניים אשר רבים משיריו מתבססים על היותו דור שני לשואה. הזמר יהודה פוליקר הצליח לשלב ברבים משיריו את המוזיקה היוונית הנהדרת ולצקת בעזרת חברו המבריק יעקב גלעד מילים קסומות ובעלות משמעות לתוך הצלילים. אחד מבין השילובים הרבים ביניהם הוליד את השיר "אפר ואבק" ובו גלעד כתב לאמו, ניצולת שואה, שהחליטה שברצונה לחזור בפעם הראשונה מאז המלחמה לפולין למרות התנגדות מצד בנה. החשש הרב שלו מן הכאב הרגשי שהיא תחווה מהנסיעה הביא לתוצאה הבאה:

אפר ואבק
מילים: יעקב גלעד, לחן: יהודה פוליקר
file_0_b

יום אביב ריחות לילך 
בין חורבות העיר שלך 
יום יפה לדוג בנהר 
בתוכי הלב נשבר 

שם הייתה ואינה 
ילדותך, אישה קטנה 
אנשים שאיש לא מכיר 
אין אפילו בית שיזכיר 

ואם את נוסעת לאן את נוסעת? 
הנצח הוא רק אפר ואבק 
לאן את נוסעת? לאן את נוסעת? 
שנים וכלום עוד לא נמחק

קחי מעיל יהיה לך קר 
כסף כיס, גביש סוכר 
אם יהיו קשים הימים 
הזכרי בי לפעמים 

ואם זה עוד מסע נואש 
אל הצריף, אל המגרש 
במסילת העיר הישנה 
איש לא יחכה בתחנה. 

ואם את נוסעת 

מי ימתיק לילותייך? 
מי יקשיב לבכייך? 
מי ישמור צעדייך בדרכך?

לאן את נוסעת? לאן את נוסעת? 
הנצח הוא רק אפר ואבק 
לאן את נוסעת? לאן את נוסעת? 
שנים וכלום עוד לא נמחק

קחי מעיל יהיה לך קר.

 

 

בבית הראשון מסופר שהעונה היא עונת האביב, תקופה של פריחה וריחות נעימים בעיר שנחרבה, עירה של גיבורת השיר.  אומנם היום הוא יפה, יום שאפשר לצאת לבלות ולדוג בנהר למשל, אך כותב השיר כואב על אף שהוא מודע לכך. הסיבה נחשפת בבית השני כאשר רחשי ליבו מתגלים. הוא מבין ששם גיבורת השיר הלוא היא אמו חוותה את ילדותה ואף איבדה אותה שם. האנשים שם התחלפו כך שאין שום זכר לשכנים או מישהו שהיא יכולה ליצור עמו קשר ואפילו בית אשר יכול היה להעלות זיכרונות כבר לא עומד במקום שבו היה.

בפזמון מתבהר לנו שהאם רוצה לחזור ולבקר במקום שבו גדלה. אותו מקום ממנו תלשו הנאצים אותה ואת משפחתה. ואם את נוסעת לאן את נוסעת? הכותב לא מבין מה עומד מאחורי רצונה לנסוע, הרי החיים הם אפר ואבק, משחק מילים המרמז מצד אחד על מה שעשו הנאצים ליהודים ומצד שני על המהירות שבה החיים חולפים תוך כוונה כי אין טעם להקדיש זמן לנסיעה שכזו.  לאן את נוסעת? לאן את נוסעת? החזרה על אותו משפט באה להעצים את התסכול הרב של הכותב. התסכול שנובע מכך שאימו לא נתנה לדבר להשכח ולמרות כל השנים עדיין זוכרת ולא מרפה.

הבית שלישי נפתח בדאגה של הכותב לאימו. יש כאן סוג של השלמה עם רצונה של האם לסוע. הוא דואג לבריאותה, רוצה שלא יחסר לה כלום ואף שיהיה לה מתוק. המלצותיו הן המלצות שנותנים לטיולים ולאו דווקא למקום של שכול, כך הוא רוצה שאימו תתייחס לנסיעה. הוא יודע שהימים יכולים להיות לא קלים ולכן מבקש ממנה שתחשוב עליו כיודע שזה דבר שישפר את הרגשתה. בבית הרביעי הוא מבין שקיים סיכוי שלאימו יש צורך לשוב למקומות בהם בילתה כילדה, אולי אף סוג של קפריזה להשיב משהו מן הילדות. הוא מסיים בהרגעה, אותה מסילת רכבת שממנה אספו את היהודים כבר ישנה והפעם אף אחד לא ייקח אותה משם בכוח. הרצון הוא למנוע חרדה מצד האם שדבר כמו שקרה לה ישוב לקרות.

הפזמון חוזר על עצמו וכך גם המסר.

לאחר מכן יש קטע קישור שכולו שאלות שהן החששות שלו מכך שאימו תהיה שם לבד ותתמודד עם כאבים רגשיים. הוא חושש שלילותיה יהיו מרים, שהיא תהיה בודדה. השאלה האחרונה שנשאלת היא "מי ישמור צעדייך בדרכך"? סביר שהוא מתכוון לכך שהיא תקרוס לאור הקושי הנפשי הכרוך בביקור בכל המקומות הקשים בהם היא רוצה להיות. יכול אף להיות שהוא פוחד שהיא תאבד את הדרך בה היא רוצה ללכת- כלומר שאולי תשתגע.

הפזמון שוב חוזר ולבסוף וכך גם התזכורת לקחת מעיל. רצון לשמור על בריאותה ולשמור אותה חמימה ולא קרה במובן של מנוכרת.

לסיכום שיר נהדר אשר מבטא בצורה כנה דאגה של הכותב לאימו.