התברכנו בארץ מלאת כותבים מיוחדים ושונים, כל אחד מביא את החלק שלו ומבחינתי כבודו של כל אחד במקומו מונח. כאדם שמדלג באלגנטיות בין סגנונות המוזיקה השונים אני בהחלט מעיד על עצמי כאוהד גדול של המוזיקה המזרחית בכל וריאציה שלה. קיימת ביקורת רבה על תוכן הכתיבה בז'אנר הרחב הזה בארצנו על אף שזמרים ושירים רבים עומדים בקריטריונים הקשוחים של אוהבי התוכן. אומנם כמו שיש כאלה המייחסים לכתיבה משמעות, יש כאלה שלא ולדעתי לכולם יש מקום ותפקיד.. זו דעתי האישית ובלי להכנס לאותם זמרים שלא עומדים בקריטריונים כדי להכנס לבלוג שלי (אבל דווקא נכנסים לפלייליסט שלי בשמחה) אני אגע באדם שחייב לקבל את הכבוד 😉 זהו עמיר בניון, שאפשר להתווכח לגבי הסגנון המוזיקלי וזה באמת לא חשוב לי. תקראו לזה מזרחית, ערבית או נשמה בכל אופן הוא אחד הכותבים הנוגעים והמוכשרים שקמו כאן וגם למי שאינו חובב סלסולים מומלץ בחום להקשיב לשיריו. רובם המוחלט הם אוצרות מלאות רגש, רעיונות וכנות. אחד הטובים הוא 'הכל עד לכאן' שיצא בשנת 2006, שמספר על תקופה קשה בחייו של בניון. בכל זאת קצת רקע למי שלא יודע- עמיר בניון היה מכור לסמים קשים בצעירותו ועבר בהצלחה תהליך גמילה. השיר מכניס אותנו לעולמו של הכותב באותה תקופה שחורה. אני אישית גיליתי והתאהבתי בשיר בשנה הראשונה שלי בצבא, לא הפסקתי להקשיב לו מאז ועכשיו הגיע הזמן לתת לו את הפינה בבלוג..
הכל עד לכאן
מילים ולחן: עמיר בניון 
מנגינות מדומות, משטות, מזייפות
מטשטשות לי את שביל הזהב
מתנגנות בי, משקרות לי, מציקות.
רציתי להבין, קצת להרגיש איזה ערך
וסמכתי עלייך שאת תגלי לי את הדרך
ונשמתי אוויר מזוהם והלכתי בערך
התהלכתי שולל עד לכאן.
אני רואה, אני מרגיש
אני רוצה, אני אדיש
אני חכם, אני יכול
אני גיבור כל כך גדול
הכל אני, אני הכל
אני חזק, אני בתוך בועה
סתם מנופח בלי שום ערך
וידעתי בסופו של דבר, היא תתפוצץ לי בדרך
התביישתי, כמו מצורע הרגשתי בערך
ואולי זה הכל עד לכאן
והלוואי שזה הכל עד לכאן
אנשים ישנים, משתגעים, מתנשאים
רוקדים ונשרפים לאורו של ירח,
להשתגע, להתבדח,
סתם כי מישהו רצה כל כך
להרגיש כמו איזה מלך
וסמך רק עלייך, שאת תגלי לו את הדרך
ואמרת לו שהוא מיוחד
הוא אוהב שאת משקרת
הזיות, הזיות עד לכאן.
אני רואה, אני מרגיש
אני רוצה, אני אדיש
אני חכם, אני יכול
אני גיבור כל כך גדול
הכל אני, אני הכל
אני חזק, אני בתוך בועה
סתם מנופח בלי שום ערך
וידעתי בסופו של דבר, היא תתפוצץ לי בדרך
התביישתי, כמו מצורע הרגשתי בערך
ואולי זה הכל עד לכאן
והלוואי שזה הכל עד לכאן
השיר נפתח במנגינה מופלאה והרקע הזה עוזר להתחבר למילות השיר בבית הראשון. ישנה משיכה מצד הכותב למנגינות מדומות (אלו אינם מנגינות אמיתיות). הכוונה כאן היא לאותה הפעולה שעושה מנגינה כשהיא חודרת לנו לראש ולא יוצאת משם, והיא שמוליכה את גיבורנו. משהו חדר לראשו משטה בו והופך את הדרך הנכונה (שביל הזהב) למזויפת ומטושטשת. ההרגשה הזו מצליחה לרמות אותו, מפריעה לו ואינה עוזבת אותו.
הוא מסביר כיצד הגיע למצב הזה וזאת מתוך סקרנות שהביאה אותו לנסות לעלות על הדרך הזו, גם מתוך ידיעה שהדרך טומנת אשליה של בטחון והערכה עצמית. הוא הפקיד את אמונתו בהרגשה הזאת שתוביל אותו למקום הנכון. הדרך מתבררת כלא מוצלחת שכן הוא נושם אוויר מזוהם והיעד אין ברור, הוא הולך בערך ואז הוא למעשה מבין שהוא התהלך שולל, כלומר נפל לתרמית.
כאמור בניון התמכר לסמים קשים והוא משתף אותנו בבית הראשון בהרגשה. הסם הוא כמו מנגינה בתוך ראשו שאינה עוזבת. זהו מצב הרסני שכן הדרך הנכונה מטשטשת. הוא חושף כי כחלק מהשימוש הוא מתמכר לתחושה שנותנת לו הרגשה של ערך כלשהו. אותו HIGH שגורם למשתמשים לרצות לחזור ולצרוך את סם עד לאמונה עיוורת כי התחושה עליה הוא סומך יש לה אינטרס להיטיב עמו ואינה פוגעת בחייו. כעת הוא מבין שהבחירה לא הייתה טובה שכן הוא נושם אוויר מזוהם, במובן של פוגע בבריאותו וכן ההליכה שלו אינה של אדם רגיל אלא הליכה לא מודעת. הליכה היא מצב של התקדמות וכרגע אין הוא מתקדם ולכן ההליכה נתפסת כשולל, והוא חש מרומה.
הפזמון בא ללמד אותנו כיצד תופס את עצמו הכותב כשהוא משתמש בסם. יש מגוון של תחושות שמתערבבות להן יחד, רגש ורצונות מתנגשים עם אדישות. אחד הסממנים של שימוש בסמים קשים הוא המעבר החד בין התחושות וכך לפתע הוא חש גיבור וכל יכול ולפתע כשהוא מגיע לקצה, לסיפוק הכי גבוה, הוא מבין שהוא בתוך בועה. הוא חי בעולם משל עצמו בו הוא מנופח כמו בועה וכשם שבועה גדולה ככל שתהיה תתפוצץ מהנגיעה הקלה ביותר הוא יודע שכל האשליה הזו סופה להתפוצץ. הוא חסר ערכים וכשהוא מבין זאת הוא חש כמו מצורע, אינו רוצה לבוא במגע עם אנשים שכן הוא מתבייש במעשיו. הוא חושב שכעת שהוא מבין את הטעות שלו היא תסתיים ולבסוף מביע תקווה ומבקש זאת ממש.
הבית השני נותן מבט מהצד על חייהם של מכורים. רגע אחד ישנים, רגע אחר משתגעים. ההתנשאות מייצגת את ההרגשה לדעתי שהם יודעים מה טוב ואינם מייחסים חשיבות למה שאחרים שאינם שותפים למעגל שלהם יכולים לייעץ. ריקוד הוא מצב של אקסטזה שמזוהה עם צריכת סמים קשים, לעיתים במסיבות טבע לאור ירח בשעה שהתאים בראשם נשרפים והם מאבדים את שפיותם. "סתם" מכנה זאת עמיר בניון. הוא יודע כעת כי ההרגשה הזו אין בא אמת, היא אשליה רגעית שנותנת לאדם את הכתר לרגע, הרגשה עילאית שכאמור סופה להעלם ולהשאיר ריקנות. אותה אמונה שהוזכרה בבית הראשון חוזרת גם בבית זה, יש נטייה למכורים לשים את מבטחם בסם, הם בטוחים שהוא יפתור את הכל כשלמעשה הוא רק בריחה רגעית מהצרות. הסם מקבל מהכותב זהות נשית, הוא מיוצג כתחושה אשר מפתה אותו להמשיך לצרוך את הסם בטענה שהוא גורם לו להרגיש מיוחד. הוא יודע שזה שקר אך אותה הזיה היא שקר שמתקבל באהבה והכל לטובת הרגע העילאי שהיא מספקת.
הפזמון חוזר על עצמו פעמיים כזעקה עוצמתית של ממש של הכותב והשיר מסתיים. כל השיר אנו מבינים מהכותב שהוא מודע לכל הפן השלילי שבסם אבל בד בבד כמה שקשה להלחם בהשפעותיו. כמה הוא מושך ומפתה, מעניק כוחות של ממש לרגעים ואיך הוא מצליח להפיל רבים בקסמיו. עמיר בניון שהיה בעולם הזה והצליח להלחם ולצאת ממנו מעביר מסר חד משמעי- העולם הזה הוא עולם שקרי ומסוכן. הוא החליט להגיד "עד כאן!" והסתלק מהעולם הזה וכך הוא ממליץ לכולם. הכל עד לכאן הוא שיר עדות כנה ומצמרר שמציע לנו לא לוותר על כל מה שיש לנו שכן זה מה שהסם גורם. מסר חיובי ואמיתי ועל כן תודה לך עמיר.. אני מצטרף לעמיר וממליץ לא להתקרב לסמים המתועבים הללו כדוגמת הירואין, מתאמפטמין ואקסטזי. תהיו בריאים. 🙂
*כותב הבלוג מעולם לא ניסה סמים קשים
*הכוונה בשיר היא לסמים קשים בלבד אז שלא תעזו לכלול שם מריחואנה.
*כותב הבלוג בעד לגליזציה ועושה הפרדה ברורה בין קנאביס לסמים קשים (שלא כמו הממשלה וחברות התרופות המושחתים)
מֵעֵבֶר לַשִּׁירִים 